סיכום אל-כנס בינהרים 2006: מאש-אפ של הבלוגר העצל
30/12/2006 מאת גיא ווסטאל-כנס בלוגרים במלונית בינהרים, גדעונה היה מצויין. אני נוקט באסטרטגיית העצלות ברשת, מקשר, ממזלג, מועך ומצטט בלוגרים אחרים. בדומה למסורת בלוגרים גם אנחנו לכלכנו והשארנו בוץ. סליחה, אני השארתי בוץ במרפסת. 9 שעות ללא אינטרנט כשבלוגרים לא כותבים (יגאל חמיש, כרמל וייסמן, רונן גיל, יוחאי עילם, חנן כהן, הצרכן, עמוס ושם) הם מצלמים (טלי, יגאל חמיש, יוחאי עילם, י.ש., יהונתן קלינגר, שם ושם). להלן הפוסט מאש-אפ (מעיכון) שלי מהתוכן של כרמל וייסמן, רונן גיל, יוחאי עילם, חנן כהן, עמוס, והצרכן.
מפגש הבלוגרים בבינהרים היה כיף. כ25 בלוגריות בלוגרים התכנסו בבינהרים ליום כיף לבלוגרים. האנשים שהגיעו היו מענייניים ואינטליגנטים. משתתפי המפגש לא היוו חתך מאפיין של כל רובצי הבלוגוספרה הישראלית, אלא יותר אוסף מעט אקראי אך מוצלח ביותר של הבלוגוספירה בעלי א`גנדה ברורה ומובהקת. הדבר המרכזי, שניתן ללמוד מכל המפגש, הוא שאפשר גם אחרת. ניתן לתת יחס שוויוני ובכל זאת לשמור על תרבות דיון.
המקום היה יפיפה וממש לא רחוק מהמרכז והאירוח היה ברמת פינוק בלתי נתפסת. יואב וברכה גל, בעלי מלונית בינהרים בגדעונה, יום שלם הם פינקו אותנו. עמלו וטרחו כדי שיהיה לנו נחמד ונעים וטעים. דברים פשוטים. עוגת קרמשניט (גרם לבלבול בקרב הבלוגריות) שאמא של יואב אפתה והובאה למקום טריה על ידי אביו המשופם של יואב, מהמושב השכן. תפוחי אדמה שנאפו בגחלים בתוך נייר כסף והוגשו חמים לשולחן כשיואב משדל אנשים לשים למעלה חמאה כי ”ככה זה הרבה יותר טעים. הקלוריות עלינו“. היה פונץ’, חומוס, קפה עם קצפת ומרשמלו צלויים על האש בחצר ועוד. בין לבין בליסה ומינגלינג דיברנו גם על בלוגינג. בסוף כולם השתתפו באותם מעגלי שיח ולא התפצלנו. נושאי השיחה היו בעיקר, בלוג ועיתונות, מהו תכליתם של הבלוגים, בלוגים ופוליטיקה והבלוג כמכשיר להצפת ידע ומידע.
מה הם החסמים לכתיבה עיתונאית בבלוגים בישראל?
חנן כהן התחיל בשאלה מדוע אין יותר פעילות בסגנון עיתונאי בבלוגים והשיחה קלחה למקומות על יד זה. אורי קציר טען כי יש חסם הפנאי, להיות אקטיביסט זו משרה שנייה ולא כולם יכולים לעשות את זה. סולה הוסיפה כי הבלוגים מתחלקים לכאלה שהם חלק מתרבות הפנאי ולכאלה שהם בלוגים של אג‘נדה. מטרת הבלוג שלי לפרוץ החוצה כשכל הערוצים חסומים. עמוס חושב שבלוגים יכולים לייצר חדשות אבל "בבלוג שלי אני נוהג כמו טוקבקיסט" המגיב על החדשות. בלוגים הם כלי לעקיפת הצנזורה. יגאל חמיש רואה בבלוגים מקום אישי. אנשים לא רואים את עצמם כאקטיביסטים. יהודית אילני, בלוגים כפלטפורמה לשינויים קטנים. ההצלחה הגדולה היא על ידי כך שהסיפור יגיע לתקשורת הממוסדת. רונן גיל מספר "התחלתי את הבלוג שלי כדי לקדם אג‘נדה". עמוס המשיך וטען מי שטוב בסוף יגיע לתקשורת הממוסדת. יואב גל אמר העיתון הוא קודם כל מכונה לעשיית כסף. הבלוגים והעיתונים הם שני עולמות נפרדים. עולם הבלוגים מאפשר יצירת רשתות. הרשתות ייצרו את השינוי כי "הכח של הרשת יחליף את הכח של המרכז". רפי (הצרכן) הגיב הכח הוא בהתמדה. כרמל (נאמר בפתיחת השיחה שלה) – הבלוגים הם החיים. מי שאקטיביסט בחיים יכתוב בלוג אקטיביסטי. מי שלא, לא. אורי קציר סיכם ואמר אנחנו לא נורא משפיעים. עסוקים בעצמנו. הבלוגיים הם לא מדגם מייצג של האוכלוסייה. כולנו עיתונאים של עצמנו. מרוב שיש עיתונאים – אין מספיק קוראים. המסקנה של חנן כהן מהשיחה היא שכדי שיהיו יותר בלוגים של אקטיביסטים, כדאי יותר לפעול שליותר אקטיביסטים יהיו בלוגים מאשר לפעול שהבלוגרים הקיימים יהיו יותר אקטיביסטים. כרמל וייסמן טענה במעגל שיח שלה, שכל השאלות שדנו בהן קודם אבסורדיות כי אין להן קשר לטכנולוגיה זו או אחרת ואם כבר הן רלוונטיות לאפליקציות נוספות באינטרנט. אנשים שהם גם ככה פעילים נעזרים ברשת רבות ואנשים שלא עושים דברים אחרים לגמרי.
אחרי ארוחת צהרים צמחונית, יואב גל לקח אותנו לסיור בבית הקברות העתיק של ההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל, וסיפר כמה סיפורים מרתקים מאחורי הקברים. הרבה בגידות (שם קוד שתיית תה) שהובילו לרציחות מופיעים בצל החלוציות הציונית האידיאליסטית. בסיפורים ההזויים של ותיקי עין חרוד, חצי מהקיבוץ הזה נרצחו או התאבדו, אלו היו אבותינו והם מתפלאים שאנחנו כאלה. כרמל מצאה קווים משותפים מבהילים בין מריבות הקיבוץ לפליימינג של בלוגרים. עמוס, נביא זעם מינורי חושב שהמטרה הבלתי רשמית שלו בועידה הייתה לנסות ולאזן בין העומק לשטחיות, כי הוא לא חשוב שאנחנו צריכים להיות רציניים יותר מדי, אף פעם. לכן הכחשת קיומה של פתח-תקוה היה מוטיב חוזר.
חזרנו למלונית והתכנסנו למעגל שיח אחרון אשר התחלק ביני ובין אורי קציר. נכון, תכננו יותר אבל אי אפשר להספיק הכל, היינו מעט עייפים וזרמנו עם הלך הרוח. ניהלתי מעגל שיח קצר על בלוגינג ופוליטיקה, סיפרתי על הניסיון שלי עם רומן ברונפמן ודב חנין על הכח הפוטנציאלי של כתיבה פוליטית ברשת. הדגמנו זאת באמצעות הבלוג של עבודה שחורה והעצומה של תומר רזניק ונמרוד ברנע נגד חוק שיתוף הקבצים. בחצי השני אורי קציר העלה רעיון הפוך על הפוך להשתמש בבלוגים כאמצעי לחידוש מידע עתיק ביוגרפיה והיסטוריה.
האווירה הייתה מצוינת, אני שלוקח לי זמן להרגיש טוב במקום חדש, חשתי כאילו אני נפגש עם חברים ותיקים, אין ספק שהכתיבה בבלוגים מאחדת ומזמינה מפגש כדוגמת זה שהיה היום. היה מעט ההתנשאות של באי הועידה על בלוגים שטחיים ו"לא רציניים" כמו על בלוגים של פאקצות, ולי זה טיפה הפריע. מה רע בעילגות? בסופו של דבר בבלוגים כל הדברים הקטנים בחיים שלנו הם שהופכים אותנו לאנושיים ואמיתיים.
תגיות:
30/12/2006 בשעה 19:35
נראה לי שלעשות מאש אפ זה לא לעצלנים. התחקיר והמיזוג צורכים לדעתי יותר זמן מלכתוב לבד…
בכל מקרה, היה כיף, ושמחתי להכיר אותך.
30/12/2006 בשעה 20:36
מצטרף לדברי יוחאי. ואגב, אני חושב שחשוב שנפגשנו, חשוב שדיברנו וחשוב שכל זה יימשך.
באופן טבעי, מתאספים במקומות כאלה אנשים שרוצים לדבר על הרשת כסוג של תרבות אלטרנטיבית. לשאלתך, אין רע בעילגות, אבל באופן טבעי אנשים נמשכים לדומים להם. מי שארגן את המפגש הזה הם שני מומחים בניהול ידע שעושים דוקטורו על הנושא, דוקטורנטית שעושה תיזה על בלוגים ופעיל רשת שהוא כנראה השני בפרסומו באינטרנט העברי (אחרי הלמו). כך שפקאצות לא יגיעו למפגשים כאלה כי הן פשוט ירגישו שם לא נוח. אבל אני מניח שכולנו מתבגרים ואותן צעירות ידברו אחרת בעוד עשר שנים.
30/12/2006 בשעה 21:34
תודה. גם למדתי דברים חדשים. על פקצות, על מערכות ניהול מוניטין על תחביבים, אנתרופולוגיה של בלוגרים לעומת ויקיפדים שגם במציאות משכתבים טעויות מיד כשהן מתפרסמות ואחרים למדו על הכחשת פתח-תקוה