oneab cybered

יש משהו בדבריהם של אנשים… שמעבירים את כובד משקלם כיצרני תוכן ליישומי מיקרו-עדכונים כמו טוו’יטר. אולי זה לא מקרי שדווקא בשבועות האחרונים גיליתי את טוו’יטר ואני משתמש בו מדי יום. אולי מבלי להיות מודע לכך חיפשתי מדיום שיאפשר לי להמשיך לפרסם ולהיקרא מבלי שאדרש להשקעת הזמן והאנרגיות והריכוז שהכתיבה בבלוג דורשת.

שירות מיקרו-בלוגים כמו טוויטר ופייסבוק הם בבחינת טכנולוגיה משבשת בכך שחסכה לנו המשתמשים, במשאבי זמן. שירותים אלו אינם  מערכות תקשורת טובות יותר אלא בבחינת סיפוקים מיידיים, ממש כמו אכילת שוקולד. עידן מרחיב:

לכתיבה יש מחיר, כמו שהוא מציין בפוסט הפרידה הרשמי שלו. ואם סך התגמולים שהכתיבה מייצרת - ואני מקווה שברור לכולם שלא מדובר רק בתגמולים כספיים שבמקרה של בלוגים הם לחלוטין לא רלווונטים - לא משתווה למחיר הזה, גם הצורך העז ביותר לכתוב בסופו של דבר דועך לו.

לפני שכל הבלוגרים הישראלים נוטשים את הבלוגוספירה. יש להבין מה השתנה בקרב אותם אלפא-חנונים אמריקאים ובריטים. להיו מקלאוד יש 4,000 איש שעוקבים אחריו הפעילות בטוויטר. לפני שנה כתב כי אין לו צורך בפרופיל בפייסבוק כאשר יש לו בלוג. את היו מקלאוד פגשתי מספר פעמים בלונדון עכשיו מקלאוד מציג את הפרופיל שלו בפייסבוק. שני מכשירים סלולרים נכנסו לשימוש בשנה האחרונה ומהווים טכנולוגיה משבשת: הנוקיה N95 והאייפון ויצרו הייפ פנימי בקרב האלפא-חנונים על האפשרויות השימוש במכשירים אלו. הסקובלויזר (רוברט סקובל) משתמש במצלמפון שלו כדי לראיין את הנשיא שמעון פרס. אבל השימוש הנפוץ של המשכשירים האלו הוא במענה לשאלה מה הם עושים באותו הרגע, טוויטר נותן תשובה לסיפוק המיידי הזה. פייסבוק נותן סיפוקים חברתיים, אך אינו מצליח לייצר תוכן איכותי, בדומה לטוויטר הוא מייצר בעיקר רעש רקע.

אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופת ביניים שבסופה תהיה התעייפות כללית משירותים כמו פייסבוק וטוויטר בחוסר היכולת שלהם ליצור תוכן אמיתי ורלוונטי. אין מגיפה של נטישת הבלוגוספירה יש התעייפות מהאינטנסיביות ביצירת תוכן והתמכרות לשירותים שנותנים סיפוק מיידי. בלוגרים כמו רוברט סקובל והיו מקלאוד שעיסוקם הוא יחסי ציבור יהיו חייבים לחזור ולייצר תוכן איכותי ורלוונטי כי הם עלולים לאבד את פרנסתם. אני משער שיפותחו מערכות ניהול תוכן יעילות יותר, ויהיה מעבר לשירותי מולטימדיה: וידאו-בלוגים (ולוג) ופודקאסטים. כרגע אנחנו בשנות השמונים של האינטרנט עם תלבושות מוזרות עם כריות על הכתפיים ומוזיקה מזעזעת. לא לדאוג זה יעבור… (ואף מילה על ווב 2.0)