Dear Tim O’Reilly,

Your web 2.0 brain child has been molested by a bunch of corporate predators. Hot the only cable television provider in Israel, has been advertising their new upgraded upstream (upload) internet service using the Web 2.0 buzz word. Hot does not offer web 2.0 applications, more over they do not support open systems or offer APIs. Most of the channels offered are encoded and are accessible through their own propriety hardware. The EPG (Electronic program guide) is not available to the public. They also sell a closed DVR (Digital video recorder).

I hope you will salvage us hackers and alpha geeks, and scare the living daylights out of them with cease-and-desist letter from your layers.

Yours faithfully,

Guy

404 Not Found

The following error occurred: [code=CONTENT_NOT_PRESENT] Content is temporarily not present. Contact your system administrator.

Could not open error file

מיי-ספייס: הסרט

יום שלישי, 9 במאי 2006, 12:01 מאת: גיא ווסט, מערכת וואלה!

העלילה: פושטק-רשת בן 21 יורד על המשתמשים האגוצנטריים, על מייסד האתר ועל הוליווד שלא ידעה אינטרנט מעודה

דייויד לר, פושטק רשת בן 21, הפיק סרט קומי בן 11 דקות (מעט במונחים של קולנוע, המון במונחים של אינטרנט) על תרבות myspace שנושא את השם המקורי “מיי ספייס: הסרט”. ה”אמריקן פאי” של האינטרנט נצפה 5.7 מיליון פעמים רק באתר הסירטונים הויראליים Youtube, ובאתר הרישמי של הסרט עוד כמה מיליונים.

אל דאגה, רוברט אלטמן לא עומד להיות מובטל בגלל דייויד לר פרודקשנס: “מיי ספייס: הסרט” הוא סך הכל סרט נעורים בסגנון קולג’ים אמריקנים, תוך טיפ-טיפה ביקורת על עידן “מיי ספייס שולתת!!1″ והעיסוק העצמי האובססיבי שמתלווה אליו.

“יטי” זה לא שם של כוסית אירופאית

הסרט מחולק למעין 5 פרקים. על הסצנה הראשונה נער טיפשעשרה מצלם את עצמו בחדר האמבטיה בלי חולצה מכל זווית אפשרית, ופוצח בצרחות ברגע שאימא נכנסת. על המסך עולה כתובית “מיי ספייס: הסרט”. בסצינה השנייה הוא מצליח להשיג דייט דרך מיי-ספייס עם בחורינה בשם יטי (”יטי זה לא שם של כוסית אירופאית?”), שמתגלה כחייזרית טרנסקסואלית.

בפרק השלישי יש גם בדיחה על הודעות שרשרת: הטינאייג’ר מקבל הודעה שאם לא יעביר למה-זה הרבה אנשים הוא יותקף ע”י צייד שיכור עם תשוקה לבוטנים. כמובן שבאישון ליל הצייד באמת תוקף. אח”כ, בפרק רביעי, מתווכח נמרצות עם זוגתו, שממש כועסת שהיא לא הראשונה ברשימת החברים שלו ומתחננת שהוא ייתן לה את הסיסמא שלו. הסרט מסתיים בפרק החמישי, בפארודיה על טום אנדרסון, מייסד מייספייס, שמופיע במסיבת סטודנטים בקולג’ טיפוסי ומשתכר. בזמן שאנדרסון מקיא את נשמתו באסלה, הסטודנטים הפוחזים פורצים לבית השימוש ומצלמים אותו (במקום את עצמם, לשם שינוי) בזווית הזהה לזו המופיע בפרופיל המשתמש שלו באתר.

אין אמירה

“בבקשה אל תתבעו אותי. אני לא אוהב שתובעים אותי”, מתחנן דייויד לר בתחילת הסרט. למה שיתבעו? הפארודיה שלו עושה למיי-ספייס יחסי ציבור לא רעים בכלל. לדיוויד לר אין באמת אמירה או ביקורת נוקבת על האינדיבידואליזם האנוכי של משתמשי מיי-ספייס. בשיחה עם כתבת הוושינגטון פוסט טען כי אינו רואה עצמו כחלק מדור המיי-ספייס – הוא קולנוען ויוצר שזיהה טרנד וניסה לרכוב עליו. “חשבתי שאם אעשה סרט על מיי-ספייס, יש לי 60 מיליון צופים פוטנציאליים”. מה ששווה מיליונים לרופרט מרדוק (שקנה את מיי-ספייס ב-580 מיליון דולר) בטח שווה משהו גם ליוצר אלמוני למחצה כמו לר.

בכל זאת אפשר להוציא ממנו חצי תובנה: “פגשתי כל מיני מפיקים ומנהלים וכאלו, והם מבוהלים מכיוון שהנוער הולך פחות לסרטים וצופה פחות בטלוויזיה”, אומר לר. “אני רק בן 21 וכבשתי שוק שהם פשוט לא נמצאים בו”. לרגע נדמה שלר החובבן, שמפיק יצירות מוצלחות בעלות כמעט אפסית, יכול להתחרות בענקי התוכן הגדולים. אולי הם אפילו יחטפו אותו, יעסיקו אותו ויזרקו אותו לביבים, אם ימצאו ילד פלא חדש שניתן להעסיק בשבריר העלות של במאי מנוסה.

• פורסם בוואלה! מחשבים,יום שלישי, 9 במאי 2006,