oneab cybered

אל-ג’זירה, רשת שידור טלוויזיונית לוויינית המשדרת בשפה הערבית ובשפה האנגלית מקאטר, שיחררה את התכנים שלה העוסקים ברצועת עזה תחת רשיון קריאטיב קומונס.

בשל ההגבלות שהטיל הצבא ומניעת המעבר של עיתונאים לרצועת עזה. המלחמה המתמשכת והמשבר ההומניטרי בעזה, יחד עם מחסור של חדשות זמין, יהפוך מאגר זה למרכזי ביצירת תוכן אודות המצב הנוכחי. לרשת אל-ג’זירה היה יתרון מובהק כי הוא כבר היה שם כל הזמן. שיחרור התוכן ללא הגבלות של זכויות יוצרים יאפשר לכולם לספר סיפור אחר וזה לא הסיפור שהממשלה, משרד החוץ והצבא רוצים לספר.

הציבור הישראלי חייב לקבל את אותה האינפורמציה שהעולם מקבל. כי בקרוב נחווה את הריקושטים ולא נבין מדוע שוב כולם נגדנו.

התנהלות משרד החוץ נגד רשת אל ג’זירה מטופשת.

נמצא אצל לורנס לסיג

איזו נוסטלגיה… אני זוכר את פעילות המנופים (היו 3) וכשנכנסנו לישיבת בעלי המניות של בנק הפועלים.

בחירות 2009 - ערן בן-ימיני, מספר 2 במפלגת התנועה הירוקה-מימד, מסביר מדוע חברי התנועה המאוחדת הם לא סתם “חבר’ה נחמדים”. הם יודעים להילחם בבעלי הון ובאינטרסים כלכליים ויש להם גם ניצחונות. אלו האנשים שלכם במערכת בחירות 2009.

“ואין פה שום מבוגרים בכלל?”

“אני חושב שלא.”

בעל זבוב - ויליאם גולדינג

שינאה כאסטרטגיה פוליטית בתקופת בחירות אינו דבר חדש. אך השילוב הקטלני של מלחמה ומערכת בחירות גרמה לפוליטיקאים ילדותיים, חברי ועדת הבחירות המרכזית, לבצע לינץ’ פולחני-פוליטי ולפסול מפלגות לגיטמיות. אוסף זה של פוליטיקאים קטנים ועלובי נפש, שהוכיחו כי כשלו במבחן הבגרות באזרחות.

חובתי כאזרח במדינה דמוקרטית היא להתנהג כאזרח במדינה טוטליטרית. - דורה קישינבסקי

די מאסתי בצמד המילים דמוקרטיה מתגוננת, בעיקר כשלא ברור לי מפני מי היא מתגוננת. אבל כשהדמוקרטיה מתגוננת והחזית נלחמת, מן הראוי שבית הנבחרים שלנו יתפקד ויפקח על הממשלה שלנו

.רביב דרוקר מספק טיעון מצויין מדוע צריך לדחות את הבחירות:

3. מבחינה אישית, אני רוצה בדחיית הבחירות בערך כמו להידבק בהרפס. למעשה, אני סופר את הימים עד תום הסיוט הזה. אלא שבתוך תוכי, אני מבין שחייבים לדחות אותן. אם לא נדחה, נחיה בשנים הקרובות בתחושה, שמי שבחרנו בו, לא באמת בחרנו. שהיינו תחת טראומה, שלא הפנמנו את הלקחים, שלא שקלנו את השיקולים. זה לא משנה מי ייבחר (וכרגע דווקא השמאל מרוויח מהמלחמה, לכאורה), אלו לא יהיו בחירות אמיתיות. בדצמבר 1973, היו בחירות בישראל וממשלת המחדל של גולדה מאיר ניצחה. למה? איך זה יכול להיות? הרי היינו רק חודש - חודשיים אחרי המלחמה הנוראית ההיא. ובכן, הייתה ועידה בינלאומית והיו שיקולים כאלה ואחרים ובסוף בסוף, כנראה שהציבור עוד לא הפנים עד הסוף מה קרה שם במלחמה.

זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו ההפגנות וגולדה הלכה הביתה. אני לא יודע וכנראה שאף אחד לא יכול לדעת, איך נרגיש אחרי המבצע הקרקעי הזה, אבל סביר להניח, שאחרי שלושה חודשים נדע הרבה יותר טוב, מי עשה נכון ומי לא, מי צדק ומי לא. נוכל לחזור גם לדון בנושא קריטי כמו המשבר הכלכלי ואיזו הנהגה יותר ראויה לנהל אותו. בקיצור, צריך לדחות את הבחירות. איזה באסה.

אולי בשש אחרי המלחמה המבוגרים האחראיים יחזרו.

כרגע אני מרגיש שהילדים הבריונים חטפו לי את העתיד. הצילו!

סטארט-אפ פוליטי או מדוע אני תומך במפלגת התנועה הירוקה מימד.

פוליטיקה איננה מילה גסה. כולנו חיות פוליטיות. להאבק למען החברה היא עשייה ציבורית. עשייה ציבורית היא עשיית פוליטית. נכון יש בכנסת חברי כנסת בלתי ראויים אבל יש לא מעט עשיית חיובית. עלינו לשלוח לשם את האנשים הראויים והמצויינים.

לפני שנה במסדרונות הבניין הירוק, נחלת בנימין 85 בתל אביב, חל תהליך מדהים בקרב הפעילים הבכירים של הארגונים הירוקים. הם הבינו שעשייה פרלמנטרית היא לא מילה גסה. היה תקדים, הראשון לפרוח באוויר ולעוף לעשייה פוליטית היה דר’ דב חנין שעמד בראש ארגון הגג, חיים וסביבה, ערב כניסתו לפוליטיקה.

את ערן בן-ימיני אני מכיר למעלה מ11 שנים, פגשתי אותו לראשונה בפקולטה לחקלאות ברחובות כאשר הצטרפתי לגרעין הפעילים המקומיים. באותה התקופה מגמה ירוקה שהוקמה פחות משנה קודם לכן, היתה חלק מהחברה להגנת הטבע, לכן ערן המסכן זכה לצוננין כאשר ביקרתי את התנהלות החברה להגנת הטבע שבאותה התקופה הייתה מקצצת בפעילות הציבורית למען הסביבה כל פעם שהיו עליה לחצים פוליטיים או בעיות כלכליות. ערן בן-ימיני הוכיח שאפשר לעשות פעילות ציבורית אמיתית ולגייס פעילים ללא משאבים רבים ולהתמיד במאבק ומבלי להתקפל כאשר מופעלים עלייך לחצים פוליטיים.

ערן בן-ימיני, רמי לבני, שי גולוב ונועם סגל החלו לשתף אותי במתרחש מאחורי הקלעים על ההתארגנות הפוליטית החדשה. הדיונים עם מפלגת הירוקים והניסיון לחבור אליהם בתנאי שתהיה דמוקרטיה פנימית בתוך מפלגת הירוקים. הירוקים עשו כל מאמץ כדי למשוך את הדיונים הם לא באמת רצו משא ומתן.

ה12 לפברואר 2008 היה תאריך קריטי מבחינתי כי הגעתי לישיבה בה דנו כיצד בונים את התנועה. בפגישה זו הפכתי מצופה פסיבי לפעיל אקטיבי. ערן בן-ימיני סיכם את ההכנות לכנס ההקמה: נקיים דיון במליאה מה עושים מחר ונקנח בקריאה של הצעות לשמות לתנועה. שי ירכז את שמות האנשים המוזמנים למפגש ב 22/2/08, נא לעדכן אותו אל מי פניתם עד כה. השם הזמני היה ישראל ירוקה. לכינוס עצמו הגיעו מעל מאה איש אבל היתה תחושה שמתרחש משהו אמיתי ואותנטי ולא סתם קבוצה של אנשים הרוצה לזכות בשררה. במקביל גיבשנו את תנועה ואורגנו כינוסים וחוגי בית לא היינו מוכנים לבחירות המקומיות לכן השתלבנו בהתארגנויות קיימות בירושלים, רמת השרון, רחובות ועיר לכולנו בתל-אביב.

די מדהים ההתלבות שנוצרה בחצי השנה האחרונה. המון פעילי שטח.

המוטיבציה הפוליטית שלי היא אחת וברורה: אני רוצה את ערן בן-ימיני בכנסת. את המשך הפעילות בגיבוש מפלגה ירוקה אמיתית נדחה לאחרי הבחירות.

“תנו לי קצת שיעמום שוויצרי, כי אין כבר כוח לחיים המרתקים של אסיה!” - חנוך לוין